חובת הנזק ברשלנות רפואית

פרשת לבנה לוי- מקרה קלאסי של רשלנות רפואית?

התינוק מת. ההנחה היא שלתינוק אין זכות תביעה כי הוא לא נולד. חוק הכשרות אומר שלאדם יש זכויות מהרגע שהוא נולד. הכוונה היא מהרגע שהוא נולד חי, ולא כשהוא נולד מת. אין מה שיתבע בשם של התינוק. כאן המזיק לא צריך לשלם לאף אחד פיצוי. ביהמ"ש אומר שיש פה בעיית תמריצים משום שהתינוק לא יכול לתבוע. פה התינוק לא יכול לתבוע. עולה השאלה, האם אני צריך להכיר בתביעה של הוריו? אלא האם לצורך הדיון המשפטי צריך לעשות הבחנה בין האב לאם במובנת של הלכת אלסוחה?

השופטת חיות– האם היא מרחיבה את הלכת אלסוחה או מצמצמת? חיות במקרה זה אומרת שהיא בכלל לא דנה בהלכת אלסוחה. זאת משום שמדובר בנפגעים ישירים ולא בעקיפים. אומרת חיות, במקרה הזה האם בוודאי מעורבת באירוע אבל גם האב. אי אפשר לדבר על מצב של מישהו שצופה באירוע מן הצד. זה מצב שבו הליך הלידה מכיל את שני ההורים כניזוקים. הנזק שנגרם להורים הוא נזק ישיר ועל כן זה בדיוק כמו בגורדון. לא צריך להוכיח נזק פיזי.

חובת הנזק ברשלנות רפואית

ריבלין– יש לנו בסיטואציות האלה שני מקרים שצריך לבדוק. ראשית, האם מדובר בניזוק ישיר אובניזוק עקיף? חוץ מזה עלינו לעשות הבחנה בין כמה סוגים של נזקים. יש נזקים מוחשיים ויש נזק לא מוחשי. נזק מוחשי הוא נזק שנגרם כתוצאה מפגיעה פיזית, כאשר השאלה של מוחשי היא שאלת סיבתיות. אומר ריבלין כי גם בנזקים המוחשיים אפשר לדבר על נזק גוף, רכוש, כלכלי. גם הנזקים הלא מוחשיים יכולים להביא לנזקים כלכליים, רכוש ובעיקר מתייחס לנזקי גוף. בנזק גוף עושים הבחנה בין נזק ממון לנזק לא ממוני. נזק לא ממוני זה כאב וסבל.

השאלה היא אם אני חובה את הנזק בעקבות מישהו אחר? נזקקים פה להלכת אלסוחה. גם במקרים של ניזוק משני אני נזקק להלכת אלסוחה. זה מקרה פשוט. ריבלין מוסיף פה שצריך להתייחס לא רק לסוג הניזוקים בצורה כללים אלא גם לסוג הנזקים. כלומר, יכול להיות שאני נפגע בתאונת דרכים. כתוצאה מהפגיעה נשברת לי היד. זה נזק מוחשי גוף שאני צריך לקבל עליו טיפולים רפואיים. בעודי מסתכל על היד בצורה מוזרה אני רואה מישהו ברכב לידי מחרחר למוות. כתוצאה מזה נגרם לי שוק ואני לא מסוגל לתפקד יותר. אני לא מסוגל ללכת לעבודה (נזק ממון), ושגרת החיים שלי נפגעת (נזק לא ממוני) וזה נגרם כתוצאה מההיחשפות לאדם אחר. זה נכון שאני נפגע בתאונה כניזוק ראשי. אולם הנזקים שנגרמו לי לגבי חלקם אני נפגע משני משום שהם התרחשו באופן שבו אני נחשף לנזק שנגרם למישהו אחר. כתוצאה מההיחשפות אני או חוטף שוק ולא מצליח לתפקד או נגרם לי נזק כלכלי.

נזק לא מוחשי כלכלי אומר שנניח לפני הפגיעה התחייבתי לעשות עסקה. נניח התחייבתי לשיר במועדון ובגלל ההלם שנגרם לי בתאונה אני לא מסוגל לעשות את מה שהייתי צריך לעשות ולכן אני לא מסוגל להופיע. נזק גוף ממוני אומר שעכשיו בעקבות ההלם יש לי אולקוס/ הפלתי את הילד. כאן זו פגיעת גוף בי. אם אני לא יכול לעבוד סתם זה יהיה נזק כלכלי.
נזק גוף ממוני הוא בגלל שנחשפתי לתאונה הזו אני הולך עכשיו לטיפולים רפואיים והם עולים לי כסף. ההשתרשרות היא שנחשפתי לאירוע, נגרם לי נזק גוף, עכשיו אני צריך לטפל בנזק הגוף הזה. אני לא יכול לעבוד ולכן נגרם לי נזק ממון.

דוגמאות לנזק בעקבות טיפול רפואי לקוי אפשר למצוא ב Advocacy.co.il .

אומר ריבלין השאלה של אם זה מוחשי או לא, היא שאלה סיבתית ועלינו לשאול אותה ביחס לאופן שמתרחש הנזק כשעושים הבחנות בין הנזקים. הכוונה היא, אם פגעה בי המכונית וקיבלתי קיב קיבה. אפשר להגיד שקיב הקיבה נגרם כתוצאה מהפגיעה הישירה (פגע לי בבטן ויש לי פצע בקיבה). זה נזק גוף מוחשי. לעומת זאת, אם הקיב קיבה נגרם לי לא בגלל הפגיעה של המכונית אלא בגלל האיש שמחרחר מולי זה נזק שלא נגרם לי כתוצאה מהנזקים הפיזיים שנגרמו לי, אלא כתוצאה מהיחשפות וזה גרם לי את הנזק.

בנסיבות האלה של האב והאם צריך להזדקק להלכת אלסוחה. זה מקרה קשה לגבי האם. לגבי האם, היא עומדת על קו התפר בין ניזוק ראשי לניזוק משני משום שזה התרחש אצלה בגוף והיא חלק מהתרחשות הדברים. לכן בנסיבות האלה אפשר לדבר על האם כניזוקה ראשית/ מעין ראשית. לכן, אולי לגבי האם לא צריך בכלל את אלסוחה. אבל אלה נסיבות מיוחדות. נסיבות מיוחדות אלה מביאות את ריבלין להגיד שלא נתעקש על תנאי 2. כלומר, תנאי 2 אני לא דורש שיתקיים ברמה של נזק חמור. באלסוחה אמרו לנו שתנאי 2 הוא קשיח. אולם הוא רוצה לסטות מכך לגבי האם. ראשית, זה תהליך מאוד מצומצם שכמות המעורבים קטנה. שנית, הרמה שהנזק יתרחש היא קטנה. בנוסף, אם אנחנו חוששים מהרחבת יתר האחריות אין חשש להרחיב כי אין תובע אחר. המזיק לא ישלם פעמיים. התינוק שנולד מת לא יכול לתבוע. לכן אין בנסיבות האלה חשש מלהרחיב את החובה כלפי האם.

לגבי האב, אומר ביהמ"ש שהוא לא רוצה להבחין בין האב לאם. האב אומנם לא חלק מתהליך הלידה אבל גם עליו אפשר לפרוס את ההתפרסות של מעין ישיר. גם לגביו אני יכול לחרוש מהתנאי של נזק נפשי חמור. לא נכון להפריד בין האב לאם. אין פה חשש של תביעות סרק, אין פה חשש של זוטי דברים ויש פה בעיה של תמריצים למזיק. אם לא נכיר בעילת תביעה למזיק לא יהיה תמריץ להיזהר.

 פרשת שוייקי- השאלה המשפטית: האם בנסיבות האלה צריך שוב להכיר בנזק נפשי?

יש פה מארב של לוחמי מג"ב שיורים ב- 3 דמויות חשודות שחשבו שהם חיילים ומתברר שהם לא חיילים ונגרם להם נזק. עכשיו ההורים מגישים תביעה אחרי שהם מקבלים פיצוי על סוג מסוים של נזקים. הם תובעים עכשיו על נזקים נפשיים. אם נבחן את דברי ריבלין על הסכימה הזו זה נזק לא מוחשי, טיפולים אצל רופא (במקרה של רשלנות רפואית) זה ממוני, וחוסר נוחות כאב וסבל זה לא ממוני.

השופטת ברלינר: לא צריך במקרה זה להיכנס לעובי הקורה. אין הוכחה של קש"ס. צריך להראות שהנזק נגרם כתוצאה מהחשיפה. זה נטל שהתובע צריך להראות אותו. במקרה זה הנזק יכול להיגרם על ידי כל מיני גורמים במיוחד שעובר זמן אז זה מתרחק מהקרבה במקום ובזמן. אומר ביהמ"ש, ברלינר אומרת שצריך במקרה זה לאבחן מלבנה לוי. פה יש זכות תביעה עצמאית של הניזוק הישיר על הנזקים. זה לא מצב של העדר תמריצים כמו בלבנה לוי. אומרת ברלינר, בעוד שבלוי המעשה הוא חד שתוצאתו היא הלידה, כאן האירועים הם נפרדים. למעשה, האירוע הזה לא שונה מהמקרה האנגלו-אמריקאי של אנשים צופים מהצד ביקיריהם נפגעים.
ריבלין אומר שאין קש"ס. אם הנזק הלא מוחשי גורם לנזק גוף השאלה היא אם הנזק הוא נזק גוף ממש או נזק נפשי? כלומר, האם הפגיעה המשנית יש לה השפעות על התפקוד היומיומי שביהמ"ש מגדיר כנכות תפקודית, ואז זה נזק גוף שמשפיע באופן ישיר על התנהלותנו. לבין מצב של נזק נפשי. השאלה היא מה ההשפעות של הצפייה. אומר ריבלין שיכול להיות שהשפעות הצפייה יגרמו לך להיות משוגע, שאלה תנאי אלסוחה (גוף ברמת נזק גוף נפשי) או גוף (ברמת נזק גוף פיזי).

נזק גוף נפשי– גרמתי למישהו מחלת נפש. בעקבות ההיחשפות אנחנו במצב שאי אפשר לתפקד.
נזק גוף פיזי– התקף לב, אולקוס, הפלה – לא בהכרח בשל רשלנות רפואית. זה מצב של השפעה על הגוף בצורה יותר ישירה.
כאן אומר ריבלין שבעוד שבאלסוחה התייחסי לנזק גוף נפשי והציב את תנאי 2, כאשר מדברים על נזק פיזי תנאי 2 לא רלוונטי. זאת משום שמחלת נפש היא לא נזק פיזי. לכן, כשמתייחסים לנזק גוף פיזי צריך למחוק את תנאי 2. אומר השופט ריבלין, שהוא לא מוותר על 1,3,4, כלומר קרבה בדרגה ראשונה, קרבה במקום ובזמן והתרשמות ישירה.

במקום להכניס נזק נפשי חמור לדרגה של מחלת נפש. הוא מכניס את נזק ממשי בעלת משמעות תפקודית אמיתית. זה מפריע לי לתפקוד היומיומי ברמה משמעותית. למשל, אם קיבלתי התקף לב זה משפיע על החיים שלי בצורה משמעותית. אם יש לי אולקוס זה מפריע לחיים שלי בצורה משמעותית. אולם אם זה גרם לי כאב ראש שעבר בתוך יומיים זה כבר לא משפיע על חיי בצורה משמעותית ועל כן לא אקבל על כך פיצוי. זה בעצם שווה ערך ל-2 רק מחיל נזק פיזי.